החלטה בתיק בש"פ 1002/13

1.        לפני בקשה מכח סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים) - להאריך את מעצרו של המשיב ב-150 ימים נוספים, שימנו החל מתאריך 17.02.2013, או עד למתן פסק דין ב-ת"פ 43665-11-11 בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, הכל לפי המוקדם מביניהם.

           מאחר שכל פרטיה של הפרשה שבפני הובאו בהרחבה בהחלטות קודמות של בית משפט זה (אליהן אתייחס בהמשך), אסתפק פה רק בהצגת תמצית הנתונים הנדרשים להכרעה בבקשה שלפני.

עובדות כתב האישום; תיאור הליכי המעצר וההליך העיקרי

2.             המשיב נעצר לראשונה בתאריך 26.10.2011 ו-"מעצר הימים" שלו הוארך מעת לעת על ידי בית משפט השלום בראשון לציון.

3.             בתאריך 23.11.2011 הוגש נגד המשיב כתב אישום, ובתאריך 05.04.2012 הוגש נגדו כתב אישום מתוקן, אשר מייחס לו שישה אישומים כדלקמן:

           באישום הראשון מיוחסות למשיבעבירה של קשירת קשר לפשע (לפי סעיף 499 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)), 100 עבירות של רישום כוזב במסמכי תאגיד (לפי סעיף 423 לחוק העונשין), 56 עבירות של זיוף חשבוניות מס במטרה להתחמק מתשלום מס בנסיבות מחמירות (לפי סעיף 117(ב)(3), בשילוב עם סעיפים 117(ב2)(2)-(3) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: חוק מס ערך מוסף)), 56 עבירות של סיוע לאדם אחר להתחמק מתשלום מס (לפי סעיף 117(ב1), בשילוב עם סעיפים 117(ב2)(2)-(3) לחוק מס ערך מוסף), עבירה של שימוש במרמה או תחבולה או הרשאה לאחר להשתמש בהן במטרה להתחמק מתשלום מס בנסיבות מחמירות (לפי סעיף 117(ב)(8), בשילוב עם סעיף 117(ב2)(3) לחוק מס ערך מוסף), 56 עבירות של הכנת או קיום, או הרשאה לאחר להכין או לקיים, פנקסי חשבונות כוזבים או רשומות אחרות כוזבות (לפי סעיף 220(4) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: פקודת מס הכנסה)), ו-56 עבירות של שימוש במרמה, עורמה או תחבולה בכוונה להתחמק ממס (לפי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה).

             באישום השני מיוחסות למשיב עבירה של הלבנת הון (לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן: חוק איסור הלבנת הון)), ועבירה של עשיית פעולה ברכוש תוך ידיעה שהוא רכוש אסור (לפי סעיף 4 לחוק איסור הלבנת הון).

           במרכז הנטען במסגרת האישום הראשון והשני לכתב האישום המתוקן, מיוחסת למשיב הקמת עסק רחב-היקף למתן הלוואות בריבית קצוצה. במסגרת זו, על פי האמור בכתב האישום, קשר המשיב קשר עם מר *****, להוצאת חשבוניות מס פיקטיביות ללויים השונים, באופן אשר איפשר, בין השאר, ללווים לנכות מס תשומות שלכאורה היה גלום בחשבוניות הפיקטיביות הנ"ל.

             באישום השלישי מיוחסת למשיב עבירה של איומים (לפי סעיף 192 לחוק העונשין) כלפי מר משה תשובה, נוכח עיכוב בהחזרת חוב מצידו.

           באישום הרביעי מיוחסות למשיב שתי עבירות של איומים (לפי סעיף 192 לחוק העונשין) כלפי עד המדינה, שהעיד נגדו במסגרת ההליך העיקרי, ואשר הושמעו, לכאורה, באוזני אנשי חוק, ובגדרם אמר המשיב כי יפגע בעד המדינה.

             באישום החמישי מיוחסת למשיב עבירה של איומים (לפי סעיף 192 לחוק העונשין) כלפי עמיל המכס מר שחר ריכטר, אשר טיפל בייבוא רכב עבור המשיב.

             באישום השישי מיוחסת למשיב עבירה של שיבוש מהלכי משפט (לפי סעיף 244 לחוק העונשין), ולפיה העלים את רשימת הלווים ממקום המסתור שבביתו, על מנת שרשימה זו לא תתגלה על ידי חוקרי המשטרה.

4.             בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המבקשת בקשה לעצור את המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. בתאריך 22.04.2012 קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט צ' קאפח) כי קיימות ראיות לכאורה נגד המשיב ביחס לנטען באישום הראשון, השני והרביעי, אך לא ביחס לנטען באישום השלישי, החמישי והשישי. בית המשפט המחוזי הנכבד מצא בנוסף כי התגבשה נגד המשיב עילת מעצר ומסוכנות, המבוססת בעיקר על הסכנה הנשקפת מן המשיב ביחס לעד המדינה. לפיכך הורה בית המשפט המחוזי הנכבד על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים, אך קבע כי לאחר סיום עדותו של עד המדינה יוכל המשיב להגיש בקשה לעיון חוזר, בגדרה יבקש להשתחרר לחלופת מעצר.

           נוכח ההחלטה הנ"ל, ולאחר שנסתיימה עדותו של עד המדינה, הגיש המשיב בתאריך 04.07.2012 בקשה לעיון חוזר, ובה עתר לשחרורו לחלופת מעצר. בתאריך 15.07.2012 החליט בית המשפט המחוזי הנכבד לקבל את בקשת המשיב, והורה על שחרורו לחלופת מעצר בתנאים מגבילים שונים. יחד עם זאת, בית המשפט המחוזי הורה על עיכוב החלטתו, על מנת לאפשר למבקשת לערור עליה בפני בית משפט זה.

5.             בתאריך 16.07.2012 הגישה המבקשת ערר על ההחלטה הנ"ל של בית המשפט המחוזי הנכבד (בש"פ 5561/12), והערר התקבל בתאריך 31.07.2012 על ידי חברי, השופט נ' הנדל. בהחלטתו, קבע חברי כי: "די באישומים הראשון והשני - שהוכחו, כאמור, לכאורה - כדי להקים עילת מעצר". השופט הנדל קבע עוד, כי אף על פי שמדובר בעבירות רכוש, הרי שמדובר בעבירות רכוש "במדרג חומרה גבוה", אשר בוצעו באורח שיטתי ובהיקף ניכר - ולכן יש בכוחן לבסס עילת מעצר מסוג מסוכנות נגד המשיב. יחד עם זאת, העלה חברי את השאלה האם, בהנחה שהיתה זו עילת המעצר היחידה נגד המשיב, שמא ניתן היה לאיינה בדרך של חלופת מעצר מהודקת.

           בסייפא לפיסקה 4 להחלטתו, קבע חברי בנושא זה כדלקמן:

"אין צורך להכריע בכל אלו במסגרת הערר הנוכחי, מאחר שהעילה המרכזית שעומדת ביסוד הבקשה - ואשר תכריע את גורלה - היא החשש כאמור לפגיעה בעדים ולשיבוש מהלכי משפט" (ההדגשה הוספה - ח"מ).

           מכאן פנה איפוא השופט הנדל לבחון את עילת המעצר באשר לעבירות האיומים שיוחסו המשיב. בהקשר זה הוא פסק כדלקמן:

             ראשית, לשיטתו - בניגוד לקביעותיו של בית המשפט המחוזי הנכבד בהחלטתו מתאריך 22.04.2012 - קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב ברוב עבירות האיומים המיוחסות לו (ודוק: הכרעתו של בית המשפט המחוזי ביחס להיעדר ראיות לכאוריות מספיקות ביחס לאישום השישי - נותרה על כנה).